מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' עירית ירושלים

פסק דין

בפני תביעת תחלוף (שיבוב) בהתאם לסעיף 62 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, לפיצוי התובעת בגין נזקים שנגרמו לרכב אותו ביטחה, בשל המצאות כתם שמן בקטע כביש המצוי בתחום אחריות הנתבעת.

העובדות הצריכות לעניין ותמצית טענות הצדדים:

ביום 09/07/09 ארעה תאונת דרכים בה היה מעורב רכב המבוטחת. כתוצאה מהתאונה נגרמו לרכב המבוטחת נזקים בגינם שילמה התובעת 7,862 ₪ (9,655 ₪ כסכום משוערך ליום הגשת התביעה).

אליבא דתובעת, רכב המבוטחת החליק על כתם שמן שהיה על הכביש, ופגע בקיר ההפרדה. כתוצאה מהאמור ניזוק הרכב. מאחר שהמדובר בשטח המצוי באחריות הנתבעת, נושאת היא באחריות לבצע פיקוח ובקרה לאיתור מפגעים והסרתם, בהתאם לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: "פקודת העיריות").
התובעת הוסיפה וטענה, כי התאונה ארעה בשעה 12:50. למרות שבהתאם לנתוני העירייה, הדיווח אודות כתם השמן התקבל בשעה 12:28, לא הגיע כל צוות בטיחות למקום גם בחלוף כשעה וחצי ממועד התאונה, פרק זמן בו המתינו המבוטחת ובן זוגה להגעת גרר. מהאמור ביקשה התובעת להסיק, כי הדיווחים המתועדים במסמכי העירייה, אינם מהימנים.

הנתבעת דחתה את הנטען. לגישתה, אין עליה, כרשות מקומית, כל חבות כלפי התובעת. עסקינן במפגע שנוצר באופן פתאומי, כאשר לא ניתן לצפות מעובדי העירייה להמצא בכל כביש מכבישי העיר בכל זמן נתון. העירייה פועלת עפ"י קריאות והודעות מהציבור, במהירות האפשרית. בנסיבות בהן עסקינן, הטיפול בכתם השמן הסתיים בתוך פחות משעה ומכאן, שאין לייחס לה אחריות לנזקי המבוטחת.

הנתבעת הוסיפה וטענה, כי המבוטחת נהגה במהירות מופרזת, בפזיזות או בחוסר זהירות ובכך, הינה האחראית לנזקי התאונה.

דיון והכרעה:

השאלה שבמחלוקת הינה האם, בנסיבות המקרה שבפני, יש לייחס לנתבעת אחריות לנזק שנגרם לרכב המבוטחת, כתוצאה מהחלקה על כתם שמן.

לאחר שמיעת הצדדים ועיון בתשתית הראייתית שהונחה בפני, הגעתי לכלל מסקנה שיש לדחות את התביעה. סבורני, כי לא עלה בידי התובעת להוכיח כל התרשלות מצד הנתבעת.

המסגרת הנורמטיבית:

סעיף 235 לפקודת העיריות קובע את אחריות העירייה לתחזוקת דרכים בתחום שיפוטה. למרות האחריות המוטלת על הנתבעת עפ"י דין, הלכה היא שאחריות זו אינה מוחלטת או אוטומטית. אין לדרוש מהעירייה לפקח בכל רגע נתון על כל קטע כביש שבתחומה. מעת קבלת הודעה על מפגע, על העירייה לפעול בשקידה הראויה ובזמן סביר על מנת להסירו.

"מזיק, החב חובת זהירות קונקרטית לניזוק, אינו אחראי כלפיו בכל מקרה, שבו בשל התנהגותו של המזיק נגרם נזק לניזוק.. חובתו של המזיק היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים, ואחריותו מתגבשת, רק אם לא נקט אמצעים אלה. סבירותם של אמצעי זהירות נקבעת על פי אמות מידה אובייקטיביות, המגולמות באמירה, כי על המזיק לנהוג, כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות העניין. אדם סביר זה אינו אלא בית המשפט, אשר צריך לקבוע את רמת הזהירות הראויה. רמת זהירות זו נקבעת על פי שיקולים של מדיניות משפטית השאלה אינה, מהו האמצעי שמבחינה פיסית מונע נזק, אלא השאלה היא, מהו האמצעי שיש לדרוש כי ינקטו אותו בנסיבות העניין" (כב' השופט (כתוארו אז) ברק בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז (1) 113, 131).

בע"א 343/74 רחל ואברהם גרובנר נ' עיריית חיפה ואח', דן כב' השופט שמגר בשאלת האחריות של רשות מקומית, וקבע:

"אם נדרוש מרשות ציבורית- כתנאי לפטירתה מאחריות בנזיקין- כי עליה לנקוט בכל אמצעי זהירות אפשרי כדי למנוע פגיעה... יהיה מחירו של האמצעי אשר יהיה, הרינו יוצרים מצב בו יעמדו בפני הרשות הציבורית לא אחת שתי החלופות הבאות אשר נוגדות מניה וביה את האינטרס של הכלל: החלופה האחת תהיה סגירתו של המקום כליל, כדי למנוע מן הרשות את הסיכון של תביעת נזיקין; החלופה האחרת תהיה כי יינקטו כל האמצעים האפשריים, יהיה מחירם אשר יהיה וגם אם תיעשה הוצאה זו על חשבון מטרות אחרות, החשובות יותר בעיני הציבור;

היינו, תיעשה הוצאה כספית בניגוד לדעה המקובלת בציבור בדבר דרך חלוקת המשאבים הכספיים אשר בידיו" (פ"ד ל(1) 141, 160).

עירייה אינה יכולה לחוב בנזיקין בגין כל כתם שמן בדרכים שבתחום שיפוטה, אלא אם כן, גרמה או תרמה במעשיה או במחדליה להיווצרותו, או שלא פעלה בסבירות למניעתו או להסרתו, כאשר נודע לה על קיומו.

אין זה סביר לדרוש מהנתבעת שתדע בכל זמן נתון אודות כל מפגע שקיים בשטחה, וודאי מקום בו מדובר במפגע שיכול להיווצר בתוך שניות. צפייה שכזו תחייב את הנתבעת בהצבת אמצעי פיקוח מסביב לשעון בכל מקום בשטחה. מיותר לציין, כי נקיטת אמצעי כאמור אינה מעשית, ויהיה בכך כדי להכביד באופן משמעותי על הקופה הציבורית והציבור כולו.

ומן הכלל אל הפרט: